יום רביעי, 12 בפברואר 2014

בחזרה לסקנדינביה, חלק ט' - בארץ פנטזיה

זו התכנית להיום ולמחר: באוטובוס מריטסם ליאליוורה וברכבת מיאליוורה לאביסקו, Ábeskovvu בלשון הילידים. פעם שניה שאני מבקר במקום המיוחד הזה המשקיף אל האינסוף מבעד לשער רחב הנפער בהרים שבסוף העולם.  kungsleden - "שביל ישראל" של השבדים - נמתח מכאן דרומה מהלך ארבע מאות וארבעים קילומטרים. את הלילה הקרוב אבלה בלודג' המפואר בחדר שאשכור עם עוד כמה הייקרים, מחר בבוקר אטפס לתחנת אורות-הצפון והלאה לפסגה שאחריה, שמונה מאות מטרים אנכיים בסה"כ; עוד לפני אחת-עשרה בבוקר אהיה חזרה למטה מוכן עם כל ציודי כדי לתפוס את הרכבת לנארוויק אליה אגיע בשעת צהריים מוקדמת. ומשם באוטובוס לסטטינד... עמוד גרניט מדהים הנישא כאלף וארבע מאות מטרים אל-על.

אביסקו. התמונה נלקחה מאתר התיירות השבדי
נהר אביסקו כפי שצילמתי למחרת בבוקר

נארוויק היא עיר נמל צפונית הממוקמת בפאתי חצי-אי הלקוח מהאגדות ושמו לופוטן. באתי בשעריה בשעת בוקר מאוחרת ולמגינת ליבי הסתבר לי שהאוטובוס לעיר בודה (אותו אצטרך להחליף לאחר כשעה וחצי של נסיעה) יוצא רק בחמש אחר הצהריים. אני אינני מחובבי הכרך ואיני מוצא עניין רב באוצרותיו, אבל בצוק העיתים עשוי אני למצוא עצמי משוטט כאחרון התיירים. וכך הגעתי למוזיאון המלחמה של נארוויק ובו תיעוד מפורט של שנות הכיבוש הגרמני במקום. בלי ספק ימים חשוכים וקרים עברו על הנורבגים באותה עת; למצער לא מצאתי איזכור מינימלי לרדיפת יהודים. מועקת המקום הקיאה אותי החוצה לאוויר הצח והמואר, ואנחת רווחה נפלטה ממני בעלותי לאוטובוס.


מקטע זעיר של לופוטן. נלקח מכאן. נראה לכם לא מציאותי?
פנו לרופא עיניים... כך בדיוק נראית המציאות בלופוטן.

הנהג ביקש לדעת את יעדי המדויק כדי שיוכל לגבות ממני את המחיר הנכון. "Stetind" עניתי והלה הרצין הרהור. "תצטרך לרדת במבואות Efjorden ושם להחליף אוטובוס" אמר בזמן שנטל את כספי, ודעתו אינה נוחה. התיישבתי במושב הקדמי ביותר והתבוננתי באיש תוך שהוא משרך דרכו במוצא העיר. התרשמותי הראשונה היתה: מגושם וכבד מחשבה. אדם פשוט הרהרתי ביני לביני, מן הסתם כל חייו על אותו קו, עובר ושב ונוהגו יום יום אותו תו.

זמן קצר לאחר צאתנו את העיר ובעודו נוהג בעיקולי הדרך כשחקן כדורגל מיומן בסלאלום, נתפנה נהגנו לכמה שיחות טלפון ערניות בסלולרי ואני קיוויתי שלא נסיים את הנסיעה במים. לכשתמו שיחותיו פנה אלי וכך אמר: "בדקתי היכן שרק יכולתי; האוטובוס לסטטינד יוצא לדרכו פעמיים בשבוע. תוכל לקחתו רק בעוד יומיים ולכן לא תיוותר לך ברירה אלא להמשיך בטרמפים מהיכן שאוריד אותך." אכזבה חילחלה בליבי היות וידעתי שהמושג 'טרמפ' כמעט שלא קיים במילון המונחים הנורבגי. נראה מה יהיה...

ומקרה שהיה - כך בדיוק היה: הגענו אל הצומת. במקום להורידני לקח הנהג פניית פרסה קלה, נכנס לחנייה קטנה של קמפינג הממוקמת אל מול הנוף הפתוח של אפיורדן ודומם את המנוע. לא כל כך הבנתי מדוע עשה כך, ירדתי ונתפנתי למטלטלי. הנהג כבד-המשקל ירד בקלילות מיד אחרי, ניגש אל בעלי הרכבים שהיו במקום - אחד אחרי השני - וממש התחנן בפניהם שיקפיצו אותי לסטטינד. לא פחות ולא יותר... סטטינד לא שכן מעבר לפינה אלא במרחק של חמישה עשר קילומטרים מכאן. ועם זאת אי-אפשר לגמוע את הדרך הזו ברגל מפאת שתי מנהרות ארוכות האסורות למעבר אדם.

המום מהמחווה הלא צפוייה פניתי אליו והסברתי בעדינות שאין בזה צורך. הנהג ביטל דברי בנפנוף יד. לא היה לי נעים מנוסעי האוטובוס על המתנתם המאולצת אבל מבט נבוך לעברם שכנעני שהם כלל לא מוטרדים מההפסקה הבלתי צפויה; לא זיהיתי בם שמץ של טרוניה, רק סקרנות לראות לאן יתגלגלו הדברים... בסופו של דבר מצא הנהג זוג צעיר להתעלק עליו. נער ונערה, טרם מלאו להם שמונה-עשרה שנים. אנשים כה צעירים הם כידוע מלאי רצון טוב ועזוז ובשמחה נעתרו... בטרם הספקתי להתעשת הועמסו מטלטלי על רכבם וזורזתי לעלות. הנהג התבונן בי בסיפוק גלוי וסינן בחיוך: "הנורבגים אנשים טובים..."

האוטובוס פנה לדרכו, ויכולתי לראות בזווית עיני את נוסעיו והם שבעי נחת מהישגו של נהגם. מודה אני ומתוודה שבציוויליזציה המפותחת ממנה אני מגיע היה נהג אוטובוס הנוהג כך סופג קיטונות של זעם, ומעיניהם של הנוסעים נורים היו חיצים של תרעלה.

נדחקתי איפה לרכבם של שני הצעירים ויצאנו לדרך. זה לא שהם היו בכיוון ומישהו אירגן להם טרמפ-לחץ. הם בכלל לא התכוונו להגיע לשם! הנערה היא זו שנהגה ולשאלתי השיבה שאחר שתביאני ליעדי ישובו חזרה לכאן, אל הפינה האהובה עליהם. ובאמת הנוף כאן משובב נפש (ראו קישור) והאווירה נעימה לרומנטיקנים. הודתי לשניים בכל לב אבל הם כבר הספיקו לשכוח שמישהו נדחק למושב האחורי וקישקשו בסינורבגית.

וכך מצאתי עצמי למרגלותיו של עמוד הגרניט. הלילה אקים כאן אוהל על מדשאה בצד הנחל (לא הייתי היחיד שחנה במקום) ומחר אעלה מעלה מעלה ככל שהדרדרות תאפשרנה... לוואי ואוכל לגעת בפסגה המזרחית הנמוכה רק בכחמישים מטרים מזו המערבית. אמנם שאיפה יומרנית, אבל לטענתם של יודעי דבר - גם אפשרית. מזג האוויר פשוט מושלם ואני בכושר טוב אלא שדרדרות מעל תהום מעולם לא היו חביבות עלי. נראה מחר...









ודאי שאלתם עצמכם איך נראה סטטינד בחורף? הנה, בבקשה...

תגובה 1: