יום רביעי, 27 בפברואר 2013

מראות מאום-זוקא

צפון מזרח השומרון הוא חבל ארץ יפהפה התחום בחומה הנישאת של ג'בל כביר מדרום ובמורדות הגלבוע הדרומיים מצפון. שפע עמקים רחבים נמתחים בינות ארבעה רכסים מרשימים: בזק והג'דיר בצפון, הטמון בדרום ואום זוקא במזרח. זה האחרון מתרומם מן הבקעה ואקלימו ספר-מדברי. וכפי שכבר כתבתי על כך בעבר, אף שימי החסד של ספר המדבר ספורים ומדודים, בהגיעם מתלקחת לה מעצמה חגיגה של חיות וחיוניות. בחלקו המערבי של האזור מחורזים הנחלים בשפע של נביעות המושכות אליהן רועים על שפעת עידריהם... חלקו המזרחי נידח, ופחות נגוע.

רכס אום-זוקא המזרחי נידח ומבודד באופן יחסי.


לעניות דעתי, רעייה של עדרי בקר היא האוייב הגדול ביותר של הסביבה הפתוחה, אחרי נזקי הפיתוח. לא זו בלבד שהבהמות הכבדות קוצרות את הארץ הדשואה ללא רחמים, הן גם רומסות את הקרקע העדינה ברגליהן וחונקות אותה בצואתן. ובארצנו האוריאנטלית יש כוונות טובות למכביר אבל מעט מאוד אכיפה: אף שרכס אום-זוקא הוכרז כשמורת טבע, חלקים נרחבים ממנו סובלים ממרעה, אם כי לא עד כדי כך כבד כמו באיזור הנפרש צפון-מערבה משם בין הר בזק לרכס הג'דיר; שם במערב המרעה ושטחי האש כבשו כל חלקה טובה. 

לפני כמה שנים יצא לי לעלות רגלית את מעלה שי המטפס מהבקעה למחנה פלס במרומי רכס אום-זוקא. הבדידות שבתה את לבי ומידי כמה אביבים חוזר הייתי לאותו מקום. הפעם החלטתי לתור את השטח ללא שבילים. בחלקו המזרחי מתחתרים הנחלים פיראן ותלכיד לתוך מעין קניונים צרים ונאים. על החלק הזה, הפופולרי בעונה זו של השנה, ויתרתי הפעם למרות שלא ביקרתי כאן קודם לכן. תחת זאת הגעתי למוצב גבעונית שם שהשארתי רכבי, ומנקודת מוצא זו חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה (זה לא כל כך הרבה כמו שזה נשמע). 

כאמור שמורת אום-זוקא ניזוקה פחות מן מהמרעה. כמו בכל מקום אחר בארץ, המפנים הצפוניים ירוקים וחיוניים יותר מאלו הדרומיים; לא זו בלבד שהמפנה הדרומי פונה היישר אל השמש החורפית, ולכן מתייבש הרבה יותר מהר לאחר הגשמים, הרי שהוא גם סובל ממשטר רוחות אלים יותר ולכן הצמחייה בצד הזה של ההרים מעונה ומדוכאת יותר; אפקט הרוחות מחריף ככל שעולים בגובה ומאחר ומזרח השומרון נמוך יחסית, לא הוא הדומיננטי כאן אלא החשיפה לשמש. אבל היכן שיש רעייה, נטרפים כל הקלפים; מפנה צפוני הנאנק תחת פרסות הבקר נדון למחנק וצחנה אם המפגע אינו חד פעמי...

באתי לכאן ליומיים במהלך חופשת פורים של התלמידים. ביום הראשון שוטטתי באום זוקא לבדי, ובו נטלתי מצלמתי עימי. כל הצילומים מטה צולמו איפה ביום זה. ליום השני הצטרף אלי רואי ויחד ניסינו כוחנו באזור נחל מלחה, צפון מערבה מאום-זוקא. מהר מאוד הבנו שהמקום מוצפף מאהלי בדואים ושטחי אש פעילים; רואי אמנם ניהל עם הרועים הבדואים שפגשנו שיחות קולחות ושופעות חיוכים בשפתם, אבל לא לשם כך בנו הלום... בלית ברירה חתכנו בצהריים חזרה לנקודת המוצא (שדמות מחולה), ואחר נסענו לשוטט באזור הגלבוע המזרחי.

וממילים לתצלומים...


פסגת רכס אום זוקא, ועליה מחנה צבאי. לכאן מגיע מעלה שי.

מדרון "קצור" על ידי מרעה בקר

מזכיר קצת את הצפון הרחוק...

עלווה צבעונית בוקעת מתוך כל סדק בסלע;
ראו גם תמונת הצבעוני בהמשך...







מרבדי מצליבים בצבע לילך נפוצים באזורים מוכי מרעה







כתמים של אוג קוצני מעטרים את מדרונות הודאיות בחלקים הנמוכים 

...עוד

כמעט כמו בפרירות האמרקאיות...





היכן שאין מרעה החיוניות האביבית פורצת במלא עוצמתה.



מנעלי משתלבים בחגיגת הצבע...



מקבצי נוריות אסיה נפוצים בגבהים בינוניים נטולי מרעה

ומפנים צפוניים ללא מרעה מארחים ציבעונים נאים בתפזורת 



תורמוס הרים על מדרונות הפיראן



עדשות באבן גיר. גיר מבורזל? מחומצן?  

קליפות וקשקשים של סלע; נפוץ מאוד בחלק ממדרונות ההרים.






6 תגובות:

  1. כתיבתך מוקפדת ומדויקת, רוויית הוד ומלאה הערכה לטבע. עם זאת, תן דעתך על דבריו של חכם זן שאמר: "הדרך הגדולה אינה קשה לאילו שאין להם העדפות"

    השבמחק
  2. אתה בטוח שמדובר במרעה בקר? עד כמה שאני מכיר, מדובר במרעה עזים וצאן.

    כמעט שאין בקר באיזור שם

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, אני בטוח. עזים צאן וגמלים רעו באיזור ואדי מלחה מערבה מהרכס, ובאיזור משכיות בצפונו. באזור בו סיירתי ביום הראשון נתקלתי רק בבקר. פעם אחת אף הפתעתי שור צעיר ובריא ששוטט לבדו באחו. למרבה המזל השור היה פחדן ופתח בשעטת-מנוסה. אילולא היה פחדן לא הייתי פה לדווח על הסיור...

      מחק
  3. פריחה נהדרת.
    הזדמנות לא להתחכך עם כל השועטים אילי "דרום אדום", בלי לפגוע בייחודיות של הכמויות המדהימות שם, כאן כל צבעוני.... ממתק.
    נהדר לקרוא את התיאור. נשמע שנהנית.
    (הקשקשים של הסלע, אינם אלא צור, נדמה לי מהצילום. אכן?)

    השבמחק
    תשובות
    1. כאן המצליבים הם אלו שפורשים שטיחים צבעוניים, כל גיאופיט הוא דובדבן, והצבעונים הם העידית של הגיאופיטים (אגב, בראשית מרץ פורחים כאן מקבצים של אירוס הגלבוע). בנוגע לתצורות הקשקשיות על המסלע, לא יודע אם בסוג כלשהו של צור מדובר, עכ"פ זה לא הצור שאני מכיר מהנגב. הקשקשים הללו בעלי מרקם גרגרי ולי זה נראה יותר כמו סוג של תחמוצות ברזל, אבל באמת שאינני יודע.

      מחק